השנים ששינו הכול
טקסט ארוך ובכל זאת לא ממצה של החוויה הפרטית שלי משנות הקוביד ומבלי להשוות את ממדי הזוועה, הרצח והסבל בתוצאה הסופית - האנלוגיה ההכרחית לדעתי ללקחי התהליכים והבחירות המוסריות שהובילו בסופו של דבר לשואה
זה הטריגר שלי, זו האסוציאציה.
כך כתבתי בתגובה לציוץ שלי ביום הזיכרון לשואה 2023, וכאן אנסה להרחיב את נקודת המבט הזו.
זה טקסט ארוך, עם הרבה מאד הפניות וקישורים צילומים ויזואליים, אבל היה לי חשוב לרכז אותו כאן במקום אחד כסוג של תיעוד ארכיוני.
בערב יום הזיכרון לשואה (17.4.2023) ניסיתי בכל מאודי לא לדבר על הטריגר הפרטי שעולה בי ביום הזה על רקע השנים האחרונות, והאנלוגיה הבלתי נמנעת ואף הכרחית לשנות ההתדרדרות בגרמניה של תחילת המאה ה- 20, בה הפשיטו בני אדם מצלם אנוש והפכו אותם לכה ”מסוכנים” ו”שנואים” עד כי דמם מותר לחלוטין - על רקע הכללתם במכנה משותף מלאכותי סטטיסטי: יהדותם.
אז, בגרמניה, ההתדרדרות המוסרית חברתית הזו הובילה בסוף גם לרצח עם אכזרי חסר תקדים ול- ”פתרון סופי” וזה נראה לי תמיד מציאות דמיונית בלתי אפשרית, עד השנים האחרונות שבהן מצאתי עצמי בכמה נקודות שיא באמת מאמינה שאין תחתית והכל אפשרי, רק צריך להניע אנשים תחת חרדה קיומית בשם “עקרונות אובייקטיביים” לכאורה (“המדע”) ותעמולה בלתי פוסקת של שקרים שחוזרים עליהם עד שהם נתפסים כאמת וכ- “קונצנזוס”.
לראשונה הבנתי מה קורה כשמפעילים חברה ממש אקטיבית לתוך מצב תודעתי שבו היא מאמינה שקבוצת מיעוט מסכנת אותה, את שגרתה, את רווחתה, את כלכלתה ואת חייה - וכמה מהר ורחוק היא תהיה מוכנה לפעול כנגד אותה קבוצת מיעוט, וכנגד עצמה, גם אם אין שום אחיזה ממשית אפילו לנקודות המוצא שהניעו אותה לשם.
ניסיתי להחזיק את המזבח הקדוש של “אסור להשוות” לפחות ביום הרגיש הזה כדי לא לפגוע באף אחד, ובאמת, אני לא משווה שום דבר לרצח העם השיטתי שהיה בגרמניה בשואה.
ובכל זאת, לא הצלחתי לא לדבר על החוויה הפרטית שלי ביום הזה. לא הצלחתי לא לזכור את החוויה הפרטית כל כך שלי ושל ילדי כשמצאנו עצמנו בהדרגה מופשטים מכל זכות יסוד, מכל זכות ביטוי ומכל צלם אנוש בסימון, ביזוי ורדיפה שיטתית של נחשול חברתי מבעית - שהוביל למצבים בלתי נתפסים בכלל כמו ערב אחד שישבתי עם בעלי וחצי בצחוק חשבנו יחד מי ברחוב שלנו יהיה “מוגן” מפני רדיפה שלטונית אבל מספיק “ערכי ושפוי” כדי לספק לנו מחסה, אם המצב יתדרדר לדפיקה בדלת שלנו. אז כתבתי על כך דעה כואבת אישית שלי בטוויטר כאן.
אבל במהלך השנתיים האחרונות חשבתי לא מעט דווקא על השנים הראשונות האלו בגרמניה של אז, כשלא היה לאף אחד שם ולפעמים גם לא ידע - למה שקורה וגרוע מכך למה שהולך לקרות. השנים האלו והתהליך המכונה “זחילה” כמעט נעדרו לגמרי מהחינוך שלי בישראל לגבי השואה, שעסק מרביתו בלזכור את הרצח והמתים, אולי מעט באיך מונעים רדיפה חוזרת כזו של יהודים - אבל אף פעם לא בניסיון להפיק לקחים מהתהליכים הראשוניים, ואיך מונעים התדרדרות כזו של חברה ממשכילה ו”נאורה” לאכזרית, צלבנית ורודפת - כלפי כל מיעוט באשר הוא, אשר מוגדר כאיום אך ורק בגלל פרמטר שרירותי סטטיסטי שנקבע על ידי רשויות ושלטונות. או כפי שהגדירה חברה טובה שלי שגם מרצה למקצועות ריאליים ועוסקת במדע כדרך חיים: “מה שנעשה כאן הוא מעבר לפגיעה בזכויות אדם, הוא פגיעה בהגדרה של מיהו אדם” - אם הגדרנו אחר כתת אדם, אז דמו מותר.
תהליך פירוק חברתי לאלו שהם “בני המעמד החדש” ואלו שהם “פצצה מתקתקת”, “איום אסטרטגי”, “טפילים” - שיש הסכמה רחבה שמותר לעשות להם הכל, פשוט הכל - בשם רעיון חדש שמוחדר בתעמולה של “טובת כלל” או “סולידריות” שאין מאחוריו שום בסיס אמיתי - אולי אפילו ממש להיפך.
במאמר הזה אני מבקשת, בחרדת קודש ותחושת אחריות וזהירות רבה, לסכם את נקודות ההשקה החשובות מאד והלקחים ההיסטוריים שאנחנו חייבים להסיק באומץ ממה שעברנו ואת “האווירה” שלדעתי חיוני ואף חובה להשוות לתהליכים ובעיקר סממנים היסטוריים להתפרקות מוסרית.
מהם התהליכים האלו? הפחדה, תעמולה, הסתה, רדיפה, שלילת זכויות, הגדרת מיעוט כאויב מסוכן, הפשטתו מצלם אנוש, הפיכתו ל-”תת אדם” והתרת דמו, שימוש לרעה בעקרונות “ניטרליים מערכתיים” - כמו מדע, משפט ורפואה, שיבוש הגדרות הבסיס והמוסכמות והצדקת שלילת זכויות יסוד בהתבסס על נימוקים בשם עקרונות והגדרות אלו ללא בחינתם וללא מתן זכות ערעור עליהם, הפקרת האתיקה, שתיקת שומרי הסף. קצרה היריעה לפרט על כל אלו ולכן אפרט רק על חלק זעיר.
מהלך הכניסה למציאות קפקאית בישראל היה הדרגתי, מסודר ואפשרי בהחלט שהיה מתוכנן היטב
הפירוק החברתי הדרמטי ביותר שקרה בישראל שאותו אני קושרת באנלוגיה לתהליכים שהתרחשו בשנות ה-30 במאה ה- 20 של גרמניה - סבבו את שקר התו הירוק שהופעל ככלי לכאורה מבוסס “אפידמיולוגית-מדעית” אבל בעצם ככלי “מעודד” שמטרתו השלמת מחקר רפואי ענק שהתחולל בישראל תחת תנאים של צנזורה כבדה, שקרים והסתרה, התעלמות מאתיקה ועקרונות רפואיים חשובים ותעמולה חסרת תקדים בהיקפה ובאופייה.
הכלי הבלתי נתפס הזה הופעל כדי לקדם ולהשלים את עסקת ישראל פייזר, עסקה עם חברה מסחרית לביצוע מחקר רפואי שנוי במחלוקת באוכלוסיית ישראל, מחקר שנכשל במספר רב של עקרונות אתיים שהיינו אמורים לשנן היטב מאז התקופה ההיסטורית האיומה ההיא, וכדי להציג לציבור את “התו הירוק” המביש ככלי חברתי נכון, רצוי וחשוב - נבנו מספר מרכיבים מרכזיים של תעמולה חסרת תקדים.
שלב מקדים - הצגת / יצירת בעיה קיומית - הבאת החברה למצב נואש:
1. הגדרה מלאכותית של הפחד, האימה: מגפה- נגיף קץ האנושות, מצב חירום - אשליית מצב חריג.
2. יישום מדיניות מזיקה ומקריסת מערכות של אמצעים דרקוניים - גזילת כל החירויות. בהתבסס על הפחד המלאכותי שהוגדר וטשטוש זהות “האויב”: הבעיה החברתית היא “הקורונה” לא “מדיניות הקורונה”.
השלב המרכזי - הצגת פתרון בלעדי ומושלם עם מסרים משיחיים:
3. הצגת פתרון מוביל וכמעט יחיד לבעיה המלאכותית והפיכתו לגאולה של ממש והגדרת המוצר הטכנולוגי החדשני בכינוי קלאסי מוכר ומוסכם “חיסון” על אף שאינו עושה פעולה חיסונית.
* “הפתרון” כלל הפיכת ישראל ל- “מעבדה של העולם” - מחקר רפואי מואץ וספק אם אתי באותיות הקטנות וגם כפיה ושידול לקידומו בקצב הנדרש, אך זה הוצג כהישג שיציל אותנו מ”השלב המקדים” ולא כפשע.
כלים להחדרת הפתרון השלטוני בכפייה:
4. תו ירוק - הצגת שני מעמדות המבוססים על שיתוף פעולה עם מדיניות השלטון והמחקר הרפואי:
מעמד הגזרים ומעמד המקלות.
5. יצירת מצג שווא של מסוכנות מהמעמד שלא משתף פעולה מעמד המקלות למעמד הגזרים ושימוש לרעה בערכים מוסכמים כמו “סולידריות”.
6. תעמולה בלתי פוסקת של קידום שיווקי למדיניות “המעבדה” והסתה כלפי כל מי שלא משתף פעולה
1. הגדרת הפחד, האימה, החרדה הקיומית
א. הכרזה על “מגפה” (“פנדמיה”) מנגיף מסוכן ותמונות מבהילות מסין ואיטליה (תמונות שבהמשך התברר שחלקן לפחות היה מזויף) - ההכרזה כ”מגפה” לא התבססה על נתונים אובייקטיביים שנבחנו בישראל או אפילו כאלו שהיו מוכרים עד אז בעולם, אלא על קריטריונים, ונכפתה על ידי ארגון הבריאות העולמי, ראו את תגובתה של ראשת שירותי הבריאות ד”ר שרון אלרועי פרייס בהקשר זה כאן ‘יש מגפה כי ארגון הבריאות קבע שיש מגפה’
ב. הכרזת “מצב חירום” - גם כאן הגדרה שרירותית של השלטונות שהוגדרה במקור ל”שבועיים ודי” ונמשכה יותר משנתיים - ההכרזה אפשרה את הפעלת חוק הסמכויות וחוקים אחרים שהם אלו שהשביתו את הכלכלה ויתר המערכות החברתיות. כשהסתיימה ההכרזה עברה המדינה להכרזת ביניים גמישה של “מצב בריאות מיוחד” ולא חזרה לשגרה.
התשתית ה”עובדתית” להכרזות מגפה וחירום - היתה נתוני הבדיקות שהמציאו הגדרה חדשה נוספת “מאומתים” - בהמשך התברר שהבדיקות אינם אמינות לאיתור הנגיף, וודאי לא המחלה - ובעצם הן בנו באופן מלאכותי שקר של “מגפה” שמבוסס על נתונים לא רלוונטיים.
2. הכנסת אמצעים דרקוניים מקדימים בהתבסס על שתי נקודות המוצא המוכתבות הנ”ל
בהתבסס על הפחד המלאכותי שהוגדר - יושמה מדיניות שלטונית קיצונית ביותר המכונה “קוביד זירו” מדיניות המנסה למכור אשליה בלתי אפשרית של העלמת נגיף נשימתי על ידי אמצעים חברתיים דרקוניים כגון ריחוק חברתי, קפסולות כיתתיות, סגרים, תלות כרונית בבדיקות לא אמינות, ספירת כמות נפטרים וחולים “קשים” לפי הגדרה מומצאת חדשה, מסכות כאמצעי ויזואלי לתעמולת “מגפה” שלא באמת נכחה כ”מגפה” במרחב הציבורי - אלא בעיקר במרחב התקשורתי תעמולתי, קריסת תפקוד מערכות החינוך הבריאות ועוד.
במקביל - יצרו פרוטוקול רפואי אחיד והכרחי - שכלל בעיקר התעלמות עד הנשמה בהרדמה (הליך מסוכן מאד עם סיכויי פטירה גבוהים - עליו הרחבתי כאן) ומניעת כל אמצעי טיפול מוקדם לא פולשני או באמצעות תרופות וויטמינים שהוצעו בפרוטוקולים רפואיים בארץ ובעולם.
טשטוש זהות “האויב” טושטשה בהתאמה, בין הסבל מהמדיניות לבין הסבל מ”מגפה” או נגיף.
המסרים הבלתי פוסקים היו שהכל קרה “בגלל הקורונה” לא בגלל “מדיניות הקורונה”.
המסרים פעלו ללא הרף לטשטוש הגורם לסבל הציבורי (וכך גם לגבי הדרכים לפתרון), הציבור בכללו סבל אז מהמדיניות השלטונית המגבילה שהופעלה “בגלל הקורונה” ולא מהקורונה עצמה כמחלה או וודאי כ”מגפה של אחת למאה שנים” כפי שזו נתפסת במוסכמה החברתית.
הוא סבל מהסגרים, מהגבלות התנועה, העבודה, הבילוי, היציאה לחו”ל, החינוך, הגישה למערכות ציבוריות, הבדידות של המבוגרים שהופקרו לבדם ועוד. אבל בלהטוט דמגוגי החדירו לתודעה הציבורית שהסבל הוא “מהקורונה” ולא מ”מדיניות הקורונה” - שהיתה מדיניות קיצונית שנבחרה לאימוץ בישראל, וממש לא הכרחית ולא גזירת גורל. מדיניות אחרות בעולם בחרו מדיניות אחרת.
אם הציבור היה מבין שהמדיניות הלא הכרחית (והמזיקה ולא אפקטיבית) היא שגורמת לו סבל ולא “מגפה” או “נגיף” - אז היה יודע לזהות מי ומה האויב האמיתי.
אבל השלטונות רצו להגדיר לציבור אוייב. תחילה הנגיף, ובהמשך - מי שלא מציית לשלטונות.
3. הצגת פתרון מוביל וכמעט יחיד והפיכתו לגאולה של ממש
לאחר קיבוע הפחד הלא רציונלי סביב נקודות המוצא המומצאות והמוכתבות האלו כפרדיגמה לבחינת המציאות, בתמיכה של הרבה מאד נתונים ומחקרים שעברו מניפולציות סטטיסטיות ובניגודי עניינים:
יש מגפה מסוכנת | יש מצב חירום | יש קטסטרופה של מתים וחולים קשה - בגלל הקורונה (ולא בגלל טיפול לקוי או מניעת טיפול מקדים) | ויש חשש לקריסת מערכות
במקביל ובהמשך לו - הוצג גם הפתרון האחד והיחיד שהוגדר לציבור כ”חיסון”.
מוצר טכנולוגי חדשני שהיה מוכר לתעשיית הביו-פארמה כמסוכן מאד וכזה שנחסם רגולטורית לשימוש בשל כך - ובציניות דמגוגית הוצג לציבור כ”חיסון” - כשהוא נשען על המוניטין שנבנה בעולם המערבי לחיסונים כמוסכמה מוחלטת כמעט שהם מצילי האנושות. בהמשך גם שונתה ההגדרה ל”חיסון” כדי להקל על המוצר הזה שלא מונע הדבקה ולא מונע תחלואה ותמותה להיות מוגדר ככזה, למרות שהוא לא.
כשהוכרזה “עסקת ישראל פייזר” לציבור לבסוף, עסקה מצונזרת ומושחרת מאד עם ערפל כבד מרחף מעליה תחת נימוקים כגון “סוד מסחרי” גורף - התעמולה השלטונית הגורפת כללה מצעד של חיילי צה”ל בטקס יום העצמאות 2021 במיצג של מזרק (לחצו על התמונה לצפייה בסרטון) ושנה אחר כך מנכ”ל החברה של המוצר המסחרי הרווחי הזה הוזמן להדליק משואה בטקס, הוא סירב ושלח הודעה מוקלטת.
בחסות העסקה הזו לקידום מוצר מסחרי מחקרי וההתחייבויות שניתנו בה - החל מסע ההתדרדרות החברתי בישראל ו”צייד הסרבנים/מתנגדים/מבקרים”, כשהתעמולה מבוססת על יצירת פחד מדומה, על מדיניות דרקונית לא דרושה ועל מניפולציות של נתונים, הסתרה ושקרים ועל הצגת פתרון מדומה שהתבסס על שימוש לרעה ב”מדע” והפיכתו ל”כת” חדשה שבה אסור בתכלית האיסור להטיל ספק או לשאול שאלות. והנה, כך מוצגים החיסונים באופן משיחי ממש בוועידה של האיחוד האירופי מ- 2019:
אציין כבר כאן, אינני “מתנגדת חיסונים” וכתבתי על כך לא מעט בעבר. ילדי חוסנו בחיסוני השגרה ואני באופן אישי גם, ואף האמנתי לנרטיב המדעי בהקשר זה. עם זאת, לאחר השנים האחרונות התחולל אצלי משבר אמון חריף ו”התהפכה החזקה”. אם בעבר ייחסתי למוסדות האלו אשראי של אמון תחילה ולא התעמקתי בכל המלצה או מידע שהעבירו, הרי שכיום מאחר והמנגנונים שאמורים היו לשמור על האינטרסים שלי במקומות האלו הוכיחו שהם מקדמים אינטרסים זרים ואישיים שלהם, נקודת המוצא שלי היא חוסר אמון אלא אם יוכיחו נקודתית אחרת.
אני קוראת לזה “ההתנגדות החדשה לחיסונים”.
הפתרון שהוצג היה המדיניות השלטונית אותה ביקש השלטון לכפות על אזרחיו בכל אמצעי ודרך, כמעט ללא מעצורים.
אלו שישתפו פעולה יקבלו תחושה שחייהם חזרו מהמציאות האיומה שחוו תחת האמצעים הדרקוניים הקודמים, ואלו שלא ישתפו פעולה יחוו את נחת זרוען של המערכות בכל דרך, אבל גם יפורקו מהחברה ומסביבתם באופן אכזרי. כיצד? על ידי הפיכתם למסוכנים - באופן אבסורדי לגמרי הם הוגדרו כמסוכנים גם לאלו שהוגדרו עתה “מוגנים” כי השתתפו במחקר ו”התחסנו”.
לא רק שהוצג המוצר הזה כ”חיסון” הוא גם הוצג כגאולה של ממש.
קצרה היריעה לתאר את היקף התעמולה שהופעלה סביב המוצר המסחרי הזה שקיבל בהדרגה מאפיינים דתיים של קדושה מממש. לתעמולת המוצר הזה כמעט ולא היתה אופוזיציה - הקידום שלו היה אובססיבי וכל ביקורת הושמדה והושתקה, אלו שעדיין הושמעו מעט בעת ממשלת נתניהו - נדמו כליל בעת “ממשלת השינוי” שיישמה ביתר שאת את מדיניות “התו הירוק”.
העובדה שמדובר במחקר רפואי המוני במדינה שלמה אשר כונתה בהמשך רשמית ופומבית “המעבדה של העולם” הוסתרה מהציבור בשלב הראשון. גם המסרים הגורפים שהוא “יעיל ובטוח” “מאושר FDA” וכו - היו מסרים תעמולתיים שבהמשך נקבעו כמטעים פעמים רבות. רק כשלא היה מנוס מלהכיר בכך ואחרי שמרבית אזרחי ישראל לקחו את מנות 1 ו-2 של המוצר הזה ההודאה בכך שמדובר ב”ניסוי על תופעות לוואי לטווח ארוך” הוזכרה כמעט באגביות כ”מחיר שכולנו לקחנו בחשבון” - למרות שהמחיר הזה מעולם לא הוצג לציבור במפורש, להיפך הוצג לו שמדובר במוצר שהוא: חיסון, מאושר, יעיל ובטוח.
המסרים להבאת “הפתרון הגואל” המכונה לדעתי בכזב “חיסון” ניתנו כבר מתחילת בניית הפחד, כבר אז ”מה שיציל אותנו” תעמולה בלתי פוסקת בתקשורת שמגדירה את נקודות המוצא המומצאות האלו כפרדיגמה לבחינת המציאות: יש מגפה מסוכנת, יש מצב חירום, יש קטסטרופה של מתים וחולים וקריסת מערכות - והדרך היחידה לצאת מזה היא באמצעות המוצר המסחרי שיספק לנו גאולה והוצג לציבור כ”חיסון” שהוא “יעיל ובטוח” ב- 100% או כמעט.
עוד כשהמוצר היה תחת היתר חירום חריג המכונה EUA משרד הבריאות הציג לציבור תשדירים עם חותמת FDA APPROVED וידע כמובן היטב את ההבדלים בין ההיתרים. מאוחר יותר בעתירה משפטית כשכבר חלף רב והעניין התקבע היטב בתודעה הציבורית - משרד הבריאות טען שזו טעות שנפלה בתרגום ומחק את מרבית הסרטונים האלו, אך ניתן למצוא אותם כאן וכאן.
אבל רבים עדיין לא יודעים, שהאישור הישראלי לייבוא המוצר הזה לישראל היה מוקדם אף לקבלת היתר החירום מה- FDA ונעשה במסלול מזורז וכמעט לא מנומק כלל של משרד הבריאות הישראלי, לפי תקנה 29. המידע החשוב הזה אמור היה להיות חלק קריטי במסגרת המידע שנמסר למקבלי המוצר לקבלת הסכמה מדעת שלהם, ותוך הסבר מפורט על כל תופעות הלוואי שכבר אז היו ידועות לפייזר ככל הנראה, אך גם אם מדובר בחששות בלבד.
השלכות המחקר הרפואי הזה הוסתרו והוכחשו הן בהיבט תופעות הלוואי כפי שעולה מפרויקט העדויות ומחשיפת המחקר בפרשת #IsraeLeak שנחשפה על ידי ד”ר יפה שיר רז, והן בהיבט המידע הרפואי הפרטי שהועבר לגורם מסחרי ופרץ ככל הנראה את הסכר להעברת מידע פרטי לא מפוקחת ומתן גישה לגופים פרטיים לא מבוקרים, תוך פגיעה חסרת תקדים בפרטיות. בהקשר זה אמרה ד”ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון לדמוקרטיה בישראל, בראיון מיולי 2022:
“כשמספרים לנו סיפור מקסים על ‘הצלת חיים’. אין מסגרת חקיקתית שמסדירה את התהליך הזה של מסירת מידע של מבוטחי הקופות ובתי חולים. המסגרת הרגולטורית היחידה הקיימת היא חוזר מנכ”ל מ־2018 העוסק בנהלים של אתיקה
שממילא נרמסו בעידן הקורונה”
בראיון אחר, מינואר 2021 צוטט “אחד הגורמים הבכירים ביותר במערכת קופות החולים” אומר ל"כלכליסט":
"אם פייזר תקבל את המידע הרפואי של ישראל תמורת חיסונים - ובחסות החיסונים - היא שיחקה אותה לגמרי. זה שווה מיליארדים".
אך מדינת ישראל שכחה את חשיבות כללי האתיקה הרפואית בקורונה.
כן קרו הרבה מאד תהליכים משחיתים בישראל בשנות הקוביד ועוד ארחיב עליהם בפעם אחרת.
נכון, במישור המשפטי קרה כאן הרבה מאד כדי “להכשיר” את התהליכים האלו, היה כאן “חוק סמכויות” שביקש לשתות את סמכויות הרשות המחוקקת (הכנסת) לתוך הרשות המבצעת (הממשלה) והיו עוד מטח של חוקי מעקב, ניטור, כליאה והגבלה. אבל אני רוצה להתמקד הפעם דווקא באתיקה.
מעט על ההשחתה הדרגתית ברגולציה האתית של מוצרי הבריאות והרפואה בישראל ניתן להבין מהכתבה המצוינת של יגאל גואטה בנושא, עליה כתבתי כאן, אבל קרו עוד אירועים מואצים סביב ולקראת “מגפת הקורונה”, בין היתר:
דקה לפני הקורונה פוזרה/התפטרה וועדת הלסינקי העליונה בישראל, תחת דרישה של מנכ”ל משרד הבריאות דאז ל”הקלה בפיקוח האתי” כצורך לאומי של ישראל.
כאן כתבתי על הסתדרות הרופאים הישראלית (הר”י) לאחר שמימנה קמפיין שלטי חוצות לעובדת הציבור שרון אלרועי פרייס ותהיתי באיזה מימון ומוטיבציה.
המועצה הלאומית לביואתיקה שפעלה מאז 2004 - סיימה את פעילותה בשנת 2020 כשהממשלה לא מינתה חברי מועצה חדשים
“בגץ הקצינות” שהוגש כולו אך ורק בסוגיית הדרישה להקפדה על הסכמה מדעת לפחות ביחס להשתתפות בני נוער במחקר הזה - מערכת המשפט פסלה על הסף את הטענות.
הפיכתו של אדם ל”איום סטטיסטי” מסוכן, הגדרתו כתת אדם והעלמת העקרונות והמנגנונים האתיים הקריטיים שנחרטו בקוד נירנברג כלקחים מהשואה והשימוש שנעשה בה ברפואה, במדע ובמשפט כדי לקדם רעיונות של זוועה אידאולוגית היא התפרקות מוסרית שאסור שתתרחש בחברה שזוכרת את הלקחים האלו וחשיבותם.
4. כפיית הפתרון השלטוני והצגת שני מעמדות מלאכותיים: מעמד הגזרים (“החוזרים לחיים”) ומעמד המקלות (“המנודים”)
קידום הפרוייקט המחקרי במוצר “החיסון” כלל יצירת אבחנה בין משתפי הפעולה שצייתו למחקר קיבלו את זכויות היסוד שנגזלו מהם ו”חזרו לחיים” ואלו שלא שיתפו פעולה הוגדרו בכל מילת הוקעה אפשרית: מתנגדי/סרבני/מכחישי ועוד ונשללו מהם עוד ועוד זכויות יסוד בסיסיות עד כדי שלילת טיפול רפואי, פגיעה באפוטרופסות ההורית, שלילת פרנסה ועוד.
עוד ועוד הבטחות על “חזרה לחיים” ופריבילגיות הובטחו ל”מעמד הגזרים”. מאחר ואת המבוגרים לחצו להכנע למדיניות השלטונית באמצעות תמריצים כספיים, איום על מקום העבודה או תואר אקדמי ויציאה לחו”ל - עיקר התעמולה היה על בני הנוער והצעירים, כתבתי על כך בפירוט כאן
אבל גם לחצים הופעלו על מעמד “המקלות” ובעיקר הרבה מאד שימוש באווירה של “זה הם או אנחנו” - “סולידריות” “להציל את סבא וסבתא” “להציל את מערכת הבריאות” “להציל את הכלכלה”.
5. הגדרת מסוכנות מלאכותית ואויב חדש: “סרבנים/מתנגדים/מכחישים”
החלוקה למעמדות לא היתה מספיק אפקטיבית - אז כדי להגביר את הלחץ הפכו את המעמד המנודה למסוכן גם. עכשיו זה הצדיק הכל.
המעמדות נקלעו למציאות אבסורדית לחלוטין שבה מחד מגדירים את משתתפי המחקר כ”מוגנים” ומנגד מגדירים את אלו שלא השתתפו בו כ”מסוכנים” להם ולסביבה. המסוכנות החדשה לא התבססה אפילו על מחלה מדבקת אלא רק על אפשרות נשיאתה הסטטיסטית, ומאחר וה”מוגנים המחוסנים” יכלו להדבק ולהדביק אף הם, השימוש במסוכנות כדי להפריד בין המעמדות היה תירוץ מלאכותי וכלי לשליטה שלטונית.
כך נוצר מצג שווא של מסוכנות מהמעמד שלא משתף פעולה עם המחקר הרפואי והמדיניות השלטונית הכופה וגם שימוש לרעה בערכים קבוצתיים חיוביים כגון “סולידריות” ודאגה לאחר כדי להגדיר את “המסוכנים” החדשים “טפילים” אגואיסטיים “פצצה מתקתקת” ”כת” ועוד, וזאת כלפי כל מי שביקש ליישם את זכותו לעקרון האתי החשוב: הסכמה מדעת או העיקרון החיוני בשיח המדעי והציבורי: להטיל ספק.
הגדרת “האויב” היתה חיונית לתעמולה שניסתה ליצור תחושת רווח מדומה אצל אלו שהשתתפו במחקר רפואי מסוכן, ללא הסכמה מדעת כנדרש וללא קיום של הבטחות המוצר המכונה “חיסון” - לא בתחום היעילות ולא בתחום הבטיחות. מאחר והמוצר לא מנע הדבקות, לא תחלואה ולא תמותה - היה צורך להפנות אצבע מאשימה לאחרים.
בהיבט הזה אין מנוס מהאנלוגיה לשיטות תעמולה אחרות שהיו כלי אכזרי והובילו לתוצאות מרושעות, והלקח שהיה צריך ללמוד מהן. ב-11 בספטמבר 1937, בנאום על מלחמת האזרחים שהחלה בספרד, תקף גבלס את היהודים והאשים אותם באחריות ל"טרור הבולשביסטי":
גבלס מכנה את היהודי “טפיל האומות” ובאופן רחב - המוטיב הבולט השני בתעמולה הנאצית היה הצגת היהודי כתת אדם, כאויב, וכמי שיש להשמידו. המוטיב החוזר היה הצגת היהודי כחיה מזיקה המביאה למחלות מידבקות. תעמולה זו “הכשירה את הלבבות” לקראת השמדת העם היהודי בשואה.
מה רבה היתה תדהמתי ואינני מתאוששת ממנה עד היום - כשבעיתון מרכזי במדינת המקלט לעם היהודי מתפרסמת כותרת עם ציטוט מדבריה של רופאה בישראל (בת להורים ניצולי שואה על פי פרסומים בהמשך) שמכנה חתך אוכלוסייה שהתעקש על הפעלת זכותו להסכמה מדעת כ”טפילים”.
לא התאוששתי מהחרפה לעשות שימוש במונח כזה, אפילו רק מראית העין, ולא משנה מה הנסיבות.
אני לא טוענת שהיא פועלת כמו אותו אדם בזוי מההיסטוריה אני טוענת שזו מראית עין מהדהדת ומסיתה שאסור היה שתקרה בשום מקרה ונסיבות, וודאי לא במדינת הבית ליהודים.
“התו” הירוק סימן אנשים בחותמות קעקוע ובברקוד נסרק, ומייצגי סלקציה המפרידים בין המותרים והאסורים לכניסה היו בכל מקום במרחב הציבורי, כולל גדרות הפרדה. הוא לא סימן אותם לחיים ולמוות, הוא סימן אותם לאלו שבתוך החברה ואלו שהוקצו מעבר לכל שירות במרחב הציבורי.
כאילו בכך לא היה די, גם טקסי הזיכרון ליום השואה החלו בסינון הבאים בתחומם לפי תעודות בריאות ממשלתיות, מבלי שאף אחד יעצור להרהר בפעולה האיומה הזו שמעבירים ניצולי שואה. גם מוזיאון “יד ושם” הגדיל והציב את הדרישה הזו בכניסה לשעריו:
אחד הרגעים המזעזעים והמצמררים ביותר בעת ההיא היה הרגע שבו נפתלי בנט, אז ראש הממשלה, צייץ את המשפט “לא עוצרים עד המחוסן האחרון” בדיוק באותה שנה שבה צוין זיכרון השואה בסימן המשפט המצמרר “עד היהודי האחרון” שהיה המוטו המנחה ל”פיתרון הסופי”. זה בכלל לא רלוונטי אם יש זהות בין המשפטים האלו ומטרתם, נקודת המוצא שלי היא שאין, אבל מראית העין המצמררת דווקא בשנה הזו יצרה התקפה נוספת על התודעה ו”האווירה” עליה אני מרחיבה כאן.
התחושות הקשות האלו לא היו אסוציאציה פרטית שלי, הן הושמעו גם על ידי ניצולי שואה בעצמם, אך איש לא הקשיב לאלו שהושלכו באחת מחוץ לשיח.
כאן למשל מספר ארנון גרוסמן על החוויה של אביו כניצול שואה שהודר לראשונה מטקס יום השואה
כאן הנאום המרגש והמצמרר של אביו אריה גרוסמן בטקס יום שואה חלופי שאורגן בשנה זו, 2021
כאן ראיון שערך גרוסמן עם אביו וזוגתו (רופאה בפנסיה)
גם ורה שרב, ניצולת שואה ולוחמת זכויות אדם השמיעה את דעתה בנושא ללא הרף ואף הוציאה לאחרונה סדרה של סרטונים המדברת על ההקבלה הזו Never Again
בפרויקט העדויות אפשר להאזין גם לעדותה המצמררת של ז'ני רוזנשטיין, ניצולת שואה בת 87 שקיבלה 3 מנות “חיסון” של פייזר, חוותה תופעות לוואי לא פשוטות אחריו ומדברת על תחושתה הקשה שעברה ניסוי רפואי לא מוצהר (לצפייה בווידאו העדות לחצו על התמונה):
6. תעמולה בלתי פוסקת של כל המערכות ככלי להאחדת מסרים
בשנת 2019 ד"ר מארק ואן רנסט, (שנבחר להיות הנציב הבין-משרדי להכין את בלגיה למגיפות שפעת ב-2007) הרצה בגאווה על המניפולציות שביצע בציבור הבלגי להשגת תודעת מגפה אז. יש בוידאו הזה הודאה מוחלטת בכל שלבי השקרים והמניפולציות של גורמים רשמיים לציבור שנעשו אז והם 1:1 אלו שנעשו ב-2020-22. כתבתי על זה בצירוף הווידאו בין היתר כאן.
יצירת התחושה החברתית הגוברת של “קול אחד” ו-“קונצנזוס מדעי” לא היתה מתאפשרת ללא המסרים האחידים בתקשורת ובכל אמצעי המדיה, כולל המדיה החברתית שעם תחילתה של “המגפה” הפעילה מנגנוני צנזורה חדשים וחסרי תקדים, להשתקה של תכנים שאינם מיושרים עם דפי מסרים שלטוניים בכל העולם. המסרים היו מתואמים. בכל העולם.
תיאום מסרים גורף היה בתקשורת ועם השלטונות והתאגידים בעלי המוצר גם ביחס לקיומה והיקפה של “המגפה” גם ביחס ל”ספירת מתים” גם ביחס להעלמת טיפול מקדים, גם ביחס להצגת המוצג של פייזר כ”חיסון” וטענה מקדימה ושקרית שהוא “מאושר FDA” וגם “יעיל ובטוח”, גם ביחס למוצרים הרווחיים הנלווים: מסכות, בדיקות ועוד -
ובעיקר ביחס לכמעט אפס שאלות על מה שהוגדר ב- 2020 כנקודות המוצא.
אף גוף תקשורתי או עיתונאי לא מצא את האומץ או המקצועיות להטיל ספק ולחקור את הכרזת “המגפה”, הכרזת “מצב החירום” המתמשך, טענת “המסוכנות” חסרת הבסיס, ניגודי העניינים של שורת ה”מומחים” בחזית ושל כתבתי העת המדעיים כולם בהקשר זה והפיכת ישראל וגופיה הרשמיים לתועמלן של חברה מסחרית - שהמוצר שלה לא רק מסוכן וחדשני, לא רק מופץ באופן לא אתי ברחבי העולם אלא גם לא מקיים את ההבטחות השיווקיות שלו כפי שניתן היום לראות בדיעבד לגבי טענת “היעיל ובטוח”.
בחלוף הזמן התברר שהמסרים האחידים האלו שהושמעו בתשדירי משרד הבריאות וגם תקשורת ללא הרף היו מתואמים מאד מאחורי הקלעים - גם בין גופי התקשורת והמדיה החברתית וגם בינם לבין השלטונות והמומחים המרואיינים. דוגמא אחת לכך היא מה שנחשף בעקבות “תיקי טוויטר”, דוגמא נוספת היא זו שפרסמתי לאחרונה, ועוד יש מקום לדוגמאות רבות נוספות.
אף מילה גם היום על התרת הדם שהיתה כאן בישראל לציבור נרדף, רק בגלל עמידתו על העקרון שקודש בעקבות השואה ממש - הסכמה מדעת, ועל רקע קידום מוצר רפואי ומחקר רפואי חסר תקדים.
התעמולה סביב “התו הירוק” כללה גם את 1-4 הנ”ל, כלומר פמפום החרדה, האמצעים הדרקוניים, המוצר שיגאל את כולנו בפתרון יחיד ומסוכנות אלו שלא משתפים פעולה, ביזויים והשתקתם ללא הרף. אבל חוץ מזה היא גם כללה, וכוללת מאז, הקטנה מאד משמעותית וממש עריכה היסטורית מלבינה למה שהתחולל כאן בחסות “התו הירוק” כמדיניות שלטונית וכאווירה חברתית. המסר התקשורתי המרכזי הוא שמדובר היה במניעה עדינה וסולידית של מקומות בילוי מסוימים “קניון ומסעדה”, וחלופה של בדיקות, כך למשל נכתב בכתבה מפברואר 2022:
“התו הירוק התיר כניסה של מחוסנים ומחלימים בלבד לבתי עסק ומתחמים ציבוריים כגון מסעדות, בתי קפה, תיאטראות, בתי קולנוע ובתי מלון. מי שלא התחסן או החלים, נזקק לבדיקה מדי שלושה ימים.”
אבל בפועל התו הירוק כלל מניעת כניסה לטקסי זיכרון (לזכר השואה ולזכר חללי צה”ל, לפעמים לחופי ים, לכל פעילות קיץ, לרחובות מסויימים שנסגרו “למחוסנים בלבד” וגם לטיפולים רפואיים לא פעם.
אבל “אווירת התו הירוק” בחסות התעמולה הזו, היתה גרועה מכך והכניסה לתוך השיח הציבורי כל הסתה אפשרית, כולל קריאה למניעת שירותי החייאה מ”מעמד המקלות”, הורדה ברשימת תרומת איברים, סנקציות כלכליות וביטוחיות, מניעת חמלה מרפואים בבתי חולים, הגדרתם כ”מחבלים”, קריאה לזרוק אותם ללב ים או לאי בודד, כינויים כרוצחים ועוד ועוד.
אנשי תקשורת ומובילי דעה ישבו קבל עם ועדה והודיעו לקבוצה הזו - שכללה גברים, נשים וטף ומיררה את חייהם על “בחירתם” לשמור על גופם מפני המחקר הרפואי הכפוי הזה:
“הייתי מעלה את מתנגדי החיסונים ללב ים” (רני רהב")
המדינה צריכה להצהיר כי התנהלות מתנגדי החיסונים היא "סיוע לאויב בעת מלחמה" (עמית סגל)
למרר את החיים של מי שלא התחסן (עמית סגל)
“לא רוצה לשבת איתך במסעדה ולא לפגוש אותך בקולנוע” (גלית גוטמן)
"למה שלא נקים שלוש ערי מקלט בישראל, שאליהן יעברו מתנגדי החיסונים ומשפחותיהם?" (אברי גלעד)
“מי שלא מתחסן הוא רוצח” (אברי גלעד)
ההשפעה המצטברת של כך הלכה והסלימה את השיח הציבורי הפומבי כלפי אלו שדמם הותר “הלא מחוסנים” בשלל שמות הגנאי שלהם, גם אם מדובר באנשים “מחוסנים” לעילא שפשוט התנגדו למדיניות הלא מוסרית שהופעלה במהלך משבר הקורונה - הם הוכללו כ”לא מחוסנים” ובדמיון מצמרר לתקופה ההיא שבה לא באמת היה משנה אם אדם הוא יהודי שומר מצוות או כזה שהתבולל לגמרי כדי לדבוק בו הכללה מסיתה.
הלינצ’ים החברתיים לא אחרו להגיע לחברת הילדים בדמות איומים בסכין ובתקיפה של ילדים ומבוגרים על ילדים שלא “חוסנו”.
הבחירה המוסרית
“המלחמה הזו כולה נוהלה על ידי אנשים מאד משכילים… חינוך ללא מוסר הוא לגמרי חסר ערך” - כך אומרת ניצולת השואה טובה פרידמן בראיון שלה מלפני כ- 6 שנים על החוויה והמסקנות שלה מהתקופה הזו אותה עברה כילדה צעירה (קישור לווידאו בלחיצה על הציטוט), כאן הראיון המלא איתה.
המילים האלו מהדהדות אצלי מאד חזק מאז.
יש הרבה מאד היבטים מוסריים שדרכם אפשר לבחון את מה שעברנו ב “שנות הקוביד”, ולא אצליח לעמוד על כולם אבל כן חשוב לי לגעת במרכזיים לדעתי.
כך למשל הבחירה במונח “פצצה מתקתקת” לתיאור מסוכנות של “לא מחוסנים” ואז של ילדים (!) היא בחירה לא אקראית כנראה. המונח “פצצה מתקתקת” הוא מונח מוכר המתאר דילמה מוסרית קלאסית העוסקת בשאלת עינויים והצדקתם במקרה בו יצילו חיי אדם. המונח משמש בפסיקה המשפטית הישראלית להצדקת שימוש בצעדים חריגים מאד כגון הפעלת לחץ פיזי וסיכול ממוקד, והכל כדי למנוע טרור. המונח הזה הוא מונח שמתיר דם, ולא בכדי פעלנו להפסקה מיידית של השימוש בו באמצעות קמפיין תלונות למועצת העיתונות ולרשות השידור.
גם השימוש הוויזואלי בשתי מדינות, שני עמים, שני אזורים וגדר שמפרידה הוא שימוש שבוחן את המוסר החברתי לקצוותיו ומסמן “אויב” מלאכותי חדש, והכל בהתבסס על נתונים מלאכותיים של בדיקות לא מדייקות, נתוני פטירה לא מדויקים, נתוני הדבקה ויעילות שקריים ועוד:
אבל התו הירוק היה לדעתי הצומת המוסרית הקריטית ביותר שעברנו בהקשר הזה.
הפעולות שנעשו בשם התו הירוק והמסרים הכוזבים עליהם נשען, וההסתה החברתית הפרועה שנלוותה לו - עליהם חובה להצביע כתמרור אזהרה חברתי שיאלץ הכרה חברתית בפשע הזה ולקיחת אחריות עליו. מדוע מדיניות התו הירוק היא אנלוגיה שמהדהדת חזק כל כך אצלי לסוגיות המוסריות שעלו אז בגרמניה של שנות ה- 30, אבל לא רק שם, אלא בכלל באופן שבו חברה מוסרית מגדירה עצמה?
ב- 1996 כתב עו”ד משה קשת כתבה בגלובס על מהותה וחשיבותה של “פקודה בלתי חוקית בעליל” והפסיקה שנקבעה בהקשר זה בישראל, כך אמר בין היתר בכתבה:
“ניתן להבחין שהמשטר המשפטי של המדינות מסווג לשתי קטיגוריות: אלה שבהן חובה לקיים כל פקודה, תהא אשר תהא, ונימנו עליהן גרמניה הנאצית, רוסיה הסובייטית ורבות אחרות עד עצם היום הזה; ואלה שבהן חובה שלא למלא פקודה בלתי חוקית בעליל, ובזכות פסקי הדין שניתנו בפרשת כפר קאסם נמנית עליהן ישראל, יחד עם המתוקנות שבארצות העולם.”
בעקבות הכתבה כתבתי בטוויטר באוגוסט 2021 שרשור על “ניסוי מילגרם” משנות ה- 60 ומה שחשוב ואולי חובה ללמוד ממנו, לפחות ביחס לאופן וגבולות הציות להנחיות לא מוסריות, והניסוי המשלים לו “ניסוי הקונפורמיות של אש”
על התהליכים שמתרחשים בחברה תחת דיכוי כבד, והדמיון המצמרר בין מה שקרה כאן שנתיים לבין מה שקרה אז, כשאנשים תחת דיכוי, הסתה, רדיפה והלעגה, שמירה נואשת של המדוכאים על צלם אנוש ורגעי שמחה וחברה, ובעיקר - תיעוד של כל מה שנעשה אז בתקופה שנאסר להשוות אליה לצורכי הפקת לקחים והתראה, כתבתי לא מעט בטוויטר ובפלטפורמות אחרות.
תמיד התייחסתי לאנלוגיה הזו בחרדת קודש ומתוך תחושת אחריות ושליחות ציבורית/מוסרית, תמיד תחת הבהרה חשובה שאני עומדת מאחוריה, שאני *לא משווה* את המציאות בישראל לשואה - כי בישראל של היום אין אף פעולה שדומה למכונת ההרג הנאצית. כתבתי על כך תחת תקווה תמידית שגם המסיתים הגרועים ביותר עושים זאת מתוך שגיאה אדירה וראיית מנהרה מוסרית, אבל גם תחושת חובה להתריע בקול גדול על הסממנים המסוכנים של דמוניזציה לקבוצה באמירות מסוג “מפיצי מחלות”, “מסוכנים”, “פצצה מתקתקת”, “טפילים” ועוד - כקבוצה מאיימת וכתת אדם.
בשרשור טוויטר מינואר 2023 בעקבות עוד ציוץ של משתמש אנונימי שביקש להלעיג את האנלוגיה לתהליכים האלו וכך להשתיק את הביקורת העניינית - כתבתי על קווי הדמיון וגם השוני ועל ההכרח לבצע אנלוגיה לצורך יישום הלקחים ההיסטוריים. אף אחד (בסביבתי לפחות) לא טען מעולם שיש בישראל כיום גטו שואתי, או רצח עם או שואה של ממש. הטענה המרכזית היא - שיש כאן תהליכים שדומים 1:1 להסתה, להפשטה מצלם אנוש, לרדיפה ולדיכוי כמו גם לשימוש ב ״מדע״ - שקדמו והובילו אז לשואה וחלילה עשויים להתדרדר למציאות כזו שוב.
התופעות של נידוי, הפרדה חברתית היררכית ושימוש בכלים הדרגתיים אלו למטרות שליטה כוחנית בהמונים, ולמרבה הצער לא פעם גם פגיעה פיזית אלימה מאד בחלוף מספר שנים של ״חינוך חברתי״ - לא התחילו בשלטון הנאצי. לכן, היו מי שזיהו וניסו להתריע.
מתוך יד ושם:
“מי שהחליט להגן על יהודים היה צריך לוותר על החיים הרגילים שלו, ולעבור לצורת חיים מחתרתית, שפעמים רבות התנגשה עם הנורמות המקובלות בחברה בה חיו וגדלו. לסייע ליהודים פירושו של דבר היה לחיות בפחד משכנים וחברים, ולקחת על עצמם חיים הנשלטים על ידי הפחד מהלשנה וממאסר”
בעדותו המרגשת של דב זלמנוביץ, ניצול שואה, על המציאות האכזרית שנחשף אליה ועבר בילדותו בשואה, הוא מספר על ההזדחלות של הצעדים האכזריים בהדרגה ובאופן מניפולטיבי ומתעתע, והעדות הזו מהווה עבורי צוואה חשובה שבעתיים היום אחרי השנים שבהן צפיתי בעיני בהזדחלות של צעדים בלתי נתפסים ששוללים הכל בשל "רעיון” של סכנה והופכים אדם לאויב בשם אותו רעיון, לתת אדם, ולכזה שצריך וניתן לקחת ממנו הכל.
על הגזרות והמעמדות הפנימיים המלאכותיים - של משתפי הפעולה ו”הסרבנים” העמדת:
“נאסרה התקהלות של מעל לארבעה או חמישה אנשים, בוודאי שלא לתפילה… גם שלטונות הקהילה לא סיפרו את כל האמת על אודות גזרות השילוחים ומסירת מכסות שגזרו עליהם הגרמנים לבצע. … בשטח ההוא הגבילו את תנועת היהודים לגמרי, והספקת המזון היתה מצומצמת. אף אנו, הנוער, לא הערכנו את חומרת המצב. הרגשנו את המגבלות הסוגרות עלינו, אך לא העלינו בדעתנו שהדבר יגיע לכדי אבדון וכליה. עם הזמן החלו להתהלך שמועות על אושוויץ, אך את טיבו האמיתי לא ידענו.”
“השוטרים היו אנשים בעלי זכויות יתר שהגרמנים נטעו בהם את האשליה כי לא יאונה להם כל רע וכי מובטחים להם חיי רווחה.”
“מחלקת הכספים של היודנרט הטילה מסים על כל האוכלוסייה. מן הסרבנים נגבה הכסף באמצעי כפייה על-ידי גברתנים”
“תחילה פיתתה הקהילה יהודים להתנדב כדי שלא לנקוט באמצעי כפייה. למתנדבים חולקו נעליים והובטחה להם תמיכה בהוריהם”
“על הטעייה שבאשליה” - זלמנוביץ מתאר בעדותו כיצד ניסו בכל מאודם לשמור על אורח חיים נורמלי ולהדחיק את המתרחש סביבם - בהדרגה:
“על אף הגזרות החמורות שניתכו עלינו מטעם הגסטפו, השתדלנו לקיים אורח חיים רגיל ככל האפשר. הגסטפו רקם סביבנו, צעד אחר צעד, רשת שכבלה אותנו והביאה אותנו למצב של חוסר אונים עד לכליה, עד למהלומת המוות האחרונה, שכן כל גזרה חדשה כוונה למרר את חיינו, לכבול את חופש התנועה שלנו, להתעלל בנו, לדכא את רוחנו ולבלבל את חושינו, שכן היהודים טרם הבינו את המצב לאמתו או שרצו להאמין כי מן הרע יצא טוב…
הגרמנים הרחיבו את סמכותם של מרין ושל היודנרט וניסו לחבב את מרין עלינו על-ידי שיזמו מפעם לפעם הנחות והקלות תוך שהם משתמשים במרין כבפיתוי.
כאמור, השתדלנו בתחילת המלחמה לשמור על אורח חיינו הקודם, ככל שעלה הדבר בידינו. אני, שכל השבוע הייתי עסוק בהוראה ובהדרכה, מצאתי לעצמי בלילות זמן לקריאה, ללימוד עצמי ולעיון בספרי קודש. בשבתות נפגשתי עם חברים, … לפגישות עם חברים הופענו כאילו דבר לא השתנה, ושיחותינו נסבו על פרשת השבוע, על אמרות או על דבר חדש שקראנו, על עניינים אישיים ורגשיים בינינו לבין חברותינו.
זו היתה התעלמות גמורה מן המצב שנכפה עלינו.”
על הכנסת סימני לבוש ותעודות זיהוי מעמדתיים ש״הקנו״ זכויות מדורגות לאלו שנשללו מהם כל הזכויות אלא ועד שיושבו להם מהשלטון באמצעות אותן ״תעודות״ ו״כרטיסים״:
“כפי שכבר סיפרתי, הצטיידנו בתחילת המלחמה בתעודות שטביעות אצבעותינו מוטבעות בהן. מספטמבר 1941 פקדו עלינו להצטייד בתעודות חדשות שהנפיק היודנרט.
כשלושה ימים לפני יום הולדתי הגיע לביתנו צו משלטונות הכיבוש הגרמניים המורה שעלי להתייצב לפני ועדת השילוח לעבודה לגרמניה במסגרת קבוצת “הכרטיסים הוורודים”… הכרטיס זיכה את מחזיקו באפשרות להמשיך לעבוד במפעלים שתרמו למאמץ המלחמתי. אלה שלא יכלו להוכיח את תרומתם למאמץ המלחמתי היו טרף לחטיפות…
ברשותי היה הכרטיס הוורוד”
עדותו של דב השאירה בי רשמים עמוקים וכתבתי עליה כאן.
החוויה הזו של התפרקות חברתית ומוסרית ורדיפה היתה חוויה מוחשית מאד בשנות הקוביד ו”התו הירוק״, גם אם לא היה יום של רצח בצידה, היתה אווירה של אימה הולכת וגוברת, משתיקה ומשתקת.
המחשבה שעברה בראשי ללא הרף היתה על הצוואה האדירה שהשאירה לנו השואה, להיות דווקא אנחנו אלו שיודעים לזהות “פקודה לא חוקית בעליל”, הנחייה לא מוסרית, גם אם היא ניתנת מגורמי סמכות ועקרונות מוערכים, כמו “המדע” אם היא מיושמת בכפייה, בהסתה, בהשתקה וברדיפה אז יש כנראה סיבה רעה מאד מאחוריה.
מעשים איומים יכולים גם להיעשות באופן “חוקי”, כך הזכיר לנו מרטין לותר קינג.
כשהמשפטן חיים כהן, אז יועץ משפטי לממשלה הסביר מדוע הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק לפיו נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה הוא התייחס לאחריות המוסרית שיש דווקא לשופט היהודי:
“אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים הנאציים כשהיו אנטי-מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי, שלא יתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים” (ציטוט משיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר)
עבודה מופתית✌️💕
הוצאתי מהמדפסת
כדי שתהיה לי בארון הספרים למען הדור הזה והדורות הבאים
תודה מכל הלב🙏
תודה